רקע
כשלוש מאות אלף ערבים גרים בנגב והם מהווים כ-40% מסך תושבי הנגב. מחציתם גרים בכפרים הבלתי מוכרים. אף על פי שהם מהווים ארבעים אחוזים מהתושבים, הם יושבים רק על 3.5% מקרקעות הנגב, כאשר 2% הן קרקעות עליהן יש ישובים מוכרים, כך שהמחלוקת נסובה על כאחוז וחצי מסך קרקעות הנגב.
החיים בישובים הבלתי מוכרים הינם חיים ללא שירותים בסיסיים, כגון מים, חשמל, בריאות וחינוך. בנוסף לכך, סובלים ממחסור בבטחון קרקעי, שכן סבלו מאלפי הריסות החל משנות השבעים ועד לימים אלו בהם הם ממשיכים להתמודד עם האיום המתמיד של הריסת בתיהם.
סוגיית ההכרה בכפרים הבדואים הבלתי מוכרים מהווה אחת הבעיות והאתגרים הסביבתיים והתכנוניים החשובים ביותר בקרב המיעוט הפלסטיני ובישראל בכלל. התכנון המרחבי בישראל מהווה אמצעי לשיעתוק מבנה הכח הפוליטי כלכלי ואתני. מדיניות התכנון של מוסדות המדינה שואפת לרכז את הבדואים בשטח מצומצם ובמספר קטן של ישובים, תוך העברתם, הפרדתם וניתוקם מהמרחב ההיסטורי שלהם יחד עם האצת תהליכי מודרניזציה ועיור. מדיניות זו התייחסה למרחב הנגב כאילו היה שטח ריק מאוכלוסיה ויש לתת בו עדיפות לפיתוח מרחב יהודי על חשבון הערבי, תוך סירוב להכיר בזכויות הערבים בנגב על הקרקע כעם יליד.
תאוריית השינוי
בעקבות ההפקרה של ממשלות ישראל לדורותיהן בקידום ומימוש זכויותיהם של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, המועצה פועלת בכל דרך אפשרית לרבות פניות לבתי משפט, השתתפות בוועדות ממשלתיות, כתיבת ניירות מדיניות, גיוס דעת קהל ועוד כדי לחייב את המדינה לממש את חובותיה כלפי תושבי הכפרים.
מועצת הכפרים משמיעה את קולם של 150,000 התושבים על ידי הקניית ידע והעלאת מודעות הציבור בישראל ובעולם לסוגיית תושבי הכפרים הבלתי מוכרים, מאמציה הביאו לראשונה להכרה של 17 כפרים וכתיבה, יחד עם נבחרי ציבור, תוכנית אב להכרה ותכנון של כל 46 הכפרים הנותרים, שנותנת ביטוי לצרכי הקהילה ותרבותה בהלימה עם יסודות התכנון של מדינת ישראל.
הפניות לבתי משפט מנעו מחיקה והריסת כפרים שלמים, חייבו את המדינה להקים מוסדות ציבור כגון בתי ספר ומרפאות, התאמות של תוכניות מתאר מרחביות המתחשבות בקיום הכפרים.
כמו כן, מועצת הכפרים הבלתי מוכרים מחליפה את תפקיד המדינה במקרים רבים כמו בהסעות לבחירות, מילוי וחלוקת תווי מזון, מתן אישורי תושבות, הקמת גנים ועוד.